רש"י על ויקרא י״ג:ב׳

« רש"י על ויקרא י״ב:ח׳ רש"י על ויקרא י״ג:ג׳ »

1 מזרחי פתח ↗

שאת או ספח' או בהרת שמות נגעים הם ולבנות זו מזו. כדתנן בריש מסכת נגעים וכן שנינו בתורת כהנים מראות נגעים שתים שהן ארבע בהרת עזה כשלג שנייה לה כסיד ההיכל שאת כצמר לבן שנייה לה כקרום ביצה והא דקתני שנים אף על פי שהכתוב מונה אותן שלשה הוא משום דספחת לאו שם נגע הוא אלא שם חבור כמו ספחני נא כאלו אמר שאת והמחובר לה כדאיתא בריש שבועות ובתורת כהנים ולכן הוסיפו עוד שנים והוי להו ארבע וזה שכתב רש"י שמות נגעים הם אשאת ובהרת קאי ולא אספח' וכן מה שכתב ולבנות זו מזו אשאת ובהרת קאי ולא על שאת וספחת ובהרת שהרי רש"י עצמו כתב בשבועות שנייה לה כסיד ההיכל ואף על גב דצמר לבן עזה לבנוניתו מסיד על כרחך שאת שהוא אב קרוב ללבנוניתו של בהרת אלא שגבוה ממנו מעט מתוך שאינו לבן כמותו וכל דבר שחור נראה גבוה מן הלבן ולפיכך נקראת שאת מענין הגבהה והשניות שנתרבו להן שהן סיד וקרום הסיד לבן מן הקרום ולמטה מלובן הקרום אינו נגע אלא בהק וטהור ואף על פי שלא נכתבה בתורה ספחת רק פעם אחת ואין לרבות שנייה רק לבהרת שהיא היותר עזה מכל מקום מדנכתב בין שאת לבהרת דייקי רז"ל מינה דקאי אתרויהו כאילו אמר שאת או ספחת או בהרת שפירושו שאת ותולדתה בהרת ותולדתה דאם לא כן שאת או בהרת או ספחת מיבעי ליה והכי איתא בשבועות:

1 רמב"ן על ויקרא פתח ↗

שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת שְׁמוֹת נְגָעִים הֵם, וּלְבָנִים זֶה מִזֶּה, לְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על ויקרא י"ג:ב'. וְאָמַר ר"א אבן עזרא על ויקרא י"ג:ב' כִּי "שְׂאֵת" לְשׁוֹן שְׂרֵפָה, מִן "וְהַמַּשְׂאֵת הֵחֵלָּה" שופטים כ מ, "וַיִּשָּׂאֵם דָּוִד" שמואל ב ה כא, וְיִתָּכֵן שֶׁנִּקְרָא כֵן בַּעֲבוּר שֶׁהָאֵשׁ בְּתוֹלַדְתָּהּ לְהִנָּשֵׂא לְמַעְלָה. וְ"סַפַּחַת" מִגִּזְרַת "סְפָחֵנִי נָא" שמואל א ב לו "וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב" ישעיהו יד א חֹלִי שֶׁיִּתְחַבֵּר אֶל מָקוֹם אֶחָד. "בַּהֶרֶת" מִגִּזְרַת "בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים" איוב לז כא, שֶׁיַּעֲשֶׂה כִּדְמוּת אוֹת וְסִימָן, וְאִם כֵּן תִּהְיֶה שְׂאֵת שֵׁם הַנֶּגַע הַנַּעֲשֶׂה מִן הַמָּרָה הַיְּרוּקָה הַנִּשְׂרֶפֶת, וְהַבַּהֶרֶת מִן הַלֵּחָה הַלְּבָנָה, וְהַסַּפַּחַת הַנֶּאֱסֶפֶת מִשְּׁתֵּיהֶן. וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ שבועות ו, אֵין שְׂאֵת אֶלָּא לְשׁוֹן גְּבוֹהָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר "וְעַל כָּל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל כָּל הַגְּבָעוֹת הַנִּשָּׂאוֹת" ישעיהו ב יד, וְאֵין סַפַּחַת אֶלָּא טְפֵלָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר "סְפָחֵנִי נָא" שמואל א ב לו:

1 דברי דוד פתח ↗

שאת או ספחת, שמות נגעים הם. פירוש שיש ד' מראות נגעים, ב' מהם אבות שהם שאת ובהרת וכל אחד יש לו תולדה, דבהרת היא עזה כשלג, ויש לה תולדה כסיד ההיכל, ושאת היא כצמר לבן, ויש לה תולדה כקרום ביצה, והנך תולדות ילפינן להו מן ספחת דספחת אינו שם נגע אלא לשון חבור כמו ספחני נא וכאן מחבר הכתוב תולדה לכל אב כמו שזכרנו, והני ד' מראות דוקא מטמאים ולא לבנה שהיא למטה מהם ולא נ"מ בין הני ד' אלא לאצטרופי דהיינו שהאבות מצטרפים זה עם זה לגרים שהוא שיעור טומאה וכן כל אב עם תולדה שלו אבל אב זה עם תולדה של אחר אין מצטרפין, אבל להרמב"ם כולם מצטרפים, וא"ת דלרמב"ם מאי נ"מ שאלו אבות ואלו תולדות. הנה בתוספתא מובא בפי' המשנה להרמב"ם והר"ש וז"ל, וכבר שאל ר' יהושע בנו של ר"ע לר"ע על אלו ד' מראות מה תועלת לחלק אחר שכולם מצטרפים והיה להם לומר כל לבן שהוא מקרום ביצה ולמעלה א"ל מלמד שאם אינו בקי בהם ובשמותיהם לא יראה את הנגעים. פירוש שיהיה בקי בהבדל המראות היטב היטב:

3 שפתי חכמים פתח ↗

גזרת הכתוב. דעת רש"י הכי, לפי שכתוב בסמוך והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים, ל"ל למיכתב אחד וגם מבניו הכהנים, לא היה לו למיכתב רק ואל בניו. אלא אחד בא לרבות אף שאר אדם, שאם היה הכהן עם הארץ מראה לאדם שהוא יודע סימני טומאה אע"פ שאינו כהן, ומה דכתיב בתר הכי מבניו הכהנים, ללמד אע"פ שהכהן לא ידע סימני טומאה, אלא צריך להראות לתלמיד חכם אף שאינו כהן, ומ"מ לא רשאי הת"ח לאמר זה סימן טומאה וזה סימן טהרה. אלא הוא ילמוד לכהן דין טומאה וטהרה כדי שהכהן יאמר לאדם שהנגע בו טהור אתה או טמא, ועל זה פירש"י גזירת הכתוב:

3 מזרחי פתח ↗

אל אהרן גזרת הכתוב היא שאין טומאת נגעים וטהרתן אלא על פי כהן. אינו רוצה לומר גזרת הכתוב היא שהכהן רואה את הנגעים ואומר זהו טמא וזהו טהור שזה מפורש הוא בכתוב בהדיא והובא אל אהרן הכהן וגו' אלא הכי פירושא שאף על פי ששנינו הכל כשרין לראות את הנגעים אפי' ישראלים ותניא נמי בתורת כהנים ומניין לרבות כל ישראל בראיית הנגעים תלמוד לומר או אחד דהוה ליה למכתב או אל בניו הכהנים מאי או אל אחד לרבות כל ישראל מכל מקום לענין טומאת הנגעים וטהרת' אינו אלא על פי כהן שיאמר טמא הוא טהור הוא שאע"פ שראה אותו היותר מומחה שבישראל והכיר בו ושפט עליו שהוא טמא או שהוא טהור אין בדבריו כלום עד שיאמר הכהן שהוא טמא או שהוא טהור ואפילו אם היה הכהן הדיוט שאינו בקי כמו הישראל המומח' שבחכמים שגזרת הכתוב הוא שהטומאה והטהרה תלוייה בפיו של כהן וכן שנינו בפ' שלישי דמסכת נגעים הכל כשרין לראות את הנגעים אלא שהטומאה והטהרה בידי הכהן אומרים לו אמור טמא והוא אומר טמא אמור טהור והוא אומר טהור ותניא נמי בתורת כהנים אם סופנו לרבות את כל ישראל מת"ל או אל אחד מבניו הכהנים אלא ללמד שאין טומאה וטהרה אלא מפי כהן הא כיצד חכם שבישראל רואה את הנגעים ואומר לכהן אפילו שוטה אמור טמא והוא אומר טמא אמור טהור והוא אומר טהור ואם תאמר והלא בתורת כהנים ומייתי לה בפ"ק דשבועות אמרו כל כהן שאינו בקי בהם ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים י"ל התם רואה תניא והרואה צריך להיות בקי בהן ובשמותיהן כדי להכיר אם הוא טהור או טמא אבל הכא אומר תניא שאומר לו החכם הישראלי שהוא טמא או שהוא טהור וסומך הכהן על בקיאותו של חכם ואינו צריך אז הכהן רק להוציא מפיו טמא או טהור מפני שגזרת הכתוב היא שהטומאה והטהרה תלויה בפיו ולפיכך אפילו אם היה שוטה שפיר דמי:

3 גור אריה על ויקרא פתח ↗

הא טמא שטהרו כו'. דהווה אמינא, כיון דגזרת הכתוב שאין טומאתו וטהרתו רק על פי כהן רש"י פסוק ב, ואפילו אם טמאו תלמיד חכם כדין – אינו טמא, אם כן הוא הדין כהן שטהר הנגע שלא כדין טהור, קא משמע לן:

1 שאת או ספחת וגו'. שְׁמוֹת נְגָעִים הֵם וּלְבָנוֹת זוֹ מִזּוֹ:

2 בהרת. חֲבַרְבּוּרוֹת, טיי"א בְּלַעַז, וְכֵן בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים איוב ל"ז:

3 אל אהרן וגו'. גְּזֵרַת הַכָּתוּב הִיא שֶׁאֵין טֻמְאַת נְגָעִים וְטָהֳרָתָן אֶלָּא עַל פִּי כֹהֵן ספרא:

1 ברטנורא על התורה פתח ↗

שאת או ספחת שמות נגעים הם ולבנות זו מזו בגמ' מוכיח שלכך כתב ספחת באמצע בין שאת לבהרת להוכיח ממנו תולדות לשתי המראות נגעים כלומר שתהא מלת ספחת סמוכה לשאת ולבהרת שפי' ספחת דבוק ושפלה כמו ספחני נא אל אחת הכהונות וזהו שאמר מראות הנגעים שתים שהן ארבע שאת ותולדותה בהרת ותולדותה בהרת עזה כשלג שנייה לה כסיד ההיכל שאת כצמר לבן שנייה לה כקרום ביצה וכן פירש רש"י בסמוך וכו':

1 משכיל לדוד פתח ↗

שאת וכו׳ ולבנות וכו׳. משמע מלשונו דספחת לבנה משאת. וק׳ שהרי הספחת היא התולדה והרא״ם כתב דלא קאי רש״י אלא אשאת ובהרת. ולשונו אינו מורה כן. אלא נלע״ד דרש״י נסיב לה אליביה דר״מ דריש נגעים וכדתניא נמי בת״כ בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל שאת כקרום ביצה שנייה לה כצמר לבן. וע״ש בקרבן אהרן דאסברא לסברא דר״מ עזה״ד דאיהו חשיב הב׳ קצוות הקצה העליון שבלובן והקצה התחתון לאבות. והב׳ אמצעיים לתולדות עיין שם. וטעמא דרש״י זכרונו לברכה נסיב אליביה דר״מ עם היות דפליגי רבנן עליה והלכתא כוותייהו שהם הרבים משום דפשטיה דמלת שאת מוכח טפי כר״מ דשאת מלשון גובה דלפי שאינה לבנה אלא כהה מכלם משו״ה נראית גבוהה כמראה הצל לגבי שאר המראות הנראות עמוקות כמראה חמה ולדעת רבנן צריך לומר דאינה קרויה שאת אלא לגבי הבהרת העמוקה. ותו דייק קרא אליביה דר״מ דהטיל הכתוב הספחת בין שאת לבהרת אף על גב דבכלל ספחת ישנה ג״כ לספחת דבהרת משום דהכתוב מונה בהדרגה לפי סדר לבנינותן וכיון דפשטא דמלתא משמע טפי כר״מ לכך נסיב אליביה רש״י שכן דרכו בכל מקום:

1 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על נצח ישראל פתח ↗

30 ויש בזה הטעמה מיוחדת. שהנה בגבורות ה' ס"פ ט נט: כתב: "מידת תלמידי חכמים ומדת הגרים אחת, שנאמר ויקרא יט, לב 'מפני שיבה תקום והדרת פני זקן' - 'וכי יגור אתכם גר' שם שם לג. וכן כללו רז"ל בברכה ביחד 'ועל זקני עמך ישראל ועל פליטת סופריהם ועל גרי הצדק'... כי השכל הוא גר בעולם הגשמי". וראה לעיל פט"ו הערה 8. ועל גרים אמרו חכמים יבמות מז: שהם קשים לישראל כספחת, ואין "ספחת" יוצאת מהמשמעות של צרעת ונגע רש"י ויקרא יג, ב. הנה שוב חזינן דמיון שכל הת"ח לצרעת, מפאת שהשכל הוא גר בעולם הגשמי.

3 רש"י על ויקרא פתח ↗

טהור הוא וטהרו הכהן. הָא טָמֵא שֶׁטִּהֲרוֹ הַכֹּהֵן לֹא טָהוֹר:

3 משכיל לדוד פתח ↗

אל אהרן וכו׳ גזרת הכתוב וכו׳. דק״ל דכל הדברים האלה והוב׳ וכו׳ נרא׳ יתורים דהא כתיב בתר הכי וראה הכהן וכו׳ אלא דקמ״ל שכך גזרת הכתוב דאפילו אין הכהן חכם החכם מלמדו והו׳ אומ׳ וזה נלמד מיתורא דקרא:

3 גור אריה פתח ↗

אל אהרן גזירת הכתוב. פירוש, למה לאהרן דווקא דהא לא נמסר לאהרן רק דברים שהם צרכי מקדש, אבל מראות נגעים – למה לאהרן דוקא, ותירץ דגזירת הכתוב הוא. אבל אין לומר דלאו דוקא לאהרן ולבניו קאמר, והוא כמו "אל הכהן ואל השופט אשר יהיה בימיך" ר' דברים יז, ט, זה אינו, מדכתיב "אל אהרן הכהן", ולא סתם כהן, בודאי גזירת הכתוב דוקא כהן:

« רש"י על ויקרא י״ב:ח׳ רש"י על ויקרא י״ג:ג׳ »